מסעות של הלב

פרשת השבוע שמות, פותחת את הפרק הבא בתולדות עם ישראל, סיפור יציאת מצרים

 

א,א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

 

אותו סיפור, העובר מדור לדור ועד היום נחשב לסיפור הגדול ביותר של העם היהודי, מרבית עיקריה של הפרשה נמצאים בהגדת פסח, בחרתי להתמקד בסיפור הסבל, הסלוגן בו אנו משתמש בחותמתי במייל הוא ציטוט של איינשטיין

"בלב ליבו של הקושי טמונה ההזדמנות" , ללא סבל לא היתה יציאת מצריים, אולם לפני זה כנראה שבכלל לא היה משה.

 

משה הוא נסיך מצריים, גודל ע"י בת פרעה בארמון המלכות המצרי, בימים קדומים אלו, מעמד בני המלוכה היה כל כך גדול בפער מהאנשים הרגילים והם זכו לחיי מותרות ופינוקים ש-99.99 מהאוכלוסיה לא חלמה עליהם.

 

בתוך כל זאת יוצא הבחור הצעיר, משה לסיור והוא נחשף לסיבלותם של העבריים

 

ב,יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.

 

כבר אז מופיע הביטוי "מאחיו", אולם אין קשר בין הביטוי למציאות, היות ומשה הוא נסיך, מה הקשר שלו לעבדים? גם אם במקום כלשהו הוא מכיר את ההסטוריה המשפחתית.

 

זה מזכיר לי את הסיפור על סידהרתא שגדל כנסיך ורק בגיל 29, נחשף לראשונה, למה שהוריו הסתירו ממנו כל השנים- את קיומו של הסבל האנושי הם עטפו אותו בצמר גפן, איך יכול בכלל בן עשירים זה להתחבר לכאב שאינו מכיר כלל וכלל? מדוע שיוותר על חייו והוא מוותר ויוצא למסע שאחריו יסחוף לאחר יותר מ-2000 שנה מאות מיליוני מאמינים במזרח ויהפוך לתורה מקובלת במערב, הנלמדת היום בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ובמאות אלפי מסגרות לימוד אחרות בעולם- אולי ניחשתם נכון –

 

זהו בודהה הצעיר, בדיוק כמו משה הסיבה העיקרית לקבלת המנהיגות היא החשיפה לסבל ואולי לא בכדי, אומרים שכל התורות מובילות לאותו מקום, כנראה מכיוון שהן מגיעות מאותו מקום, גם כרחוק מזרח ממערב.

 

הרי התנגדותו של משה לשליחות בסיבות רבות ומגוונות, נשמעת הגיונית, אז למה שיעשה זאת, רק כי מדובר בציווי לאלוהים , אותו אלוהים המאמין ברצון החופשי, אם כך הסיבה העיקרית לקבלת המשימה היא הסבל אליו נחשף, משה מבין שהשליחות גדולה ממנו ומכל הסיבות ההגיוניות להימנע,

מה שנשמע הגיוני לבן מלך שמקבל משימה להנהיג מרד עבדים- לוותר על חיים טובים ומלאים כל כך, מכאן שדווקא משה מתגלה כאן בגדולותו, הוא האיש הנכון, המוותר על כל כך הרבה, בשביל מטרה אחת, גדולה וחזקה ממנו.

​

מהי המטרה שלנו בחיים, מהו אותו יעוד מופלא שלנו שגדול מהחיים עצמם?

והעיקר כמה אנחנו לא מדוייקים שאנחנו לא נשמעים לקול הפנימי שלנו, אלא למחשבות, להגיון , הלכאורה בריא, אולם זה שלא מרגיש לנו בריא כבר הרבה זמן...

כמה נמשיך לסבול ? כנראה  כל עוד לא נקשיב לקול הפנימי, המכוון, היודע...

מכאן נעבור למעשים, עם ישראל מיוחד "בנעשה ונשמע", אז היום אני מוסיף הסבר כי הרי זה מנוגד להגיון שנעשה באורח עיוור, אולי יותר מדוייק זה :

נשמע (לעצמינו-לקול הפנימי, לאלוהים שבתוכינו )

נעשה

ונשמע (אחרים), כלומר את השפעת מעשינו על הסביבה ובעולם